Àðöåéíó hàêòàíòîíåò/ Íàøà ìàëåíüêàÿ ñòðàíà |
| Òåêñò íà èâðèòå ארצנו הקטנטונת, ארצנו היפה מולדת בלי כותונת, מולדת יחפה קבליני אל שירייך, כלה יפהפייה .פתחי לי שערייך אבוא בם אודה יה בצל עצי החורש, הרחק מאור חמה יחדיו נכה פה שורש אל לב האדמה אל מעיינות הזוהר, אל בארות התום .מולדת ללא תואר וצועני יתום עוד לא תמו כל פלאייך עוד הזמר לו שט עוד לבי מכה עם ליל : ולוחש לו בלאט את לי, את האחת את לי את אם ובת את לי את המעט . המעט שנותר נביאה בבגדינו את ריח הכפרים , בפעמון ליבנו יכו העדרים ישנה דממה רוגעת , וקרן אור יפה . ולאורה נפסעה ברגל יחפה ...עוד לא תמו כל פלאייך | Òðàíñêðèïöèÿ Àðöåéíó hàêòàíòîíåò, àðöåéíó hàÿôà Ìîëåäåò áëè êóòîíåò, ìîëåäåò åõåôà Êàáëèíè ýëü øèðàèõ, êàëà ÿôåôèÿ Ïèòõè ëè øààðàèõ àâî áàì îäå ÿ. Áåöåëü àöåé hàõîðåø, hàðõåê ìåîð õàìà ßõäàâ íàêå ïî øîðåø ýëü ëåâ hààäàìà Ýëü ìàÿíîò hàçîhàð, ýëü áååðîò hàòîì Ìîëåäåò ëåë¸ òîàð âå öîàíè ÿòîì. Îä ë¸ òàìó êîëü ïëààèõ, Îä hàçåìåð ëî øàò, Îä ëèáè ìàêå èì ëàéë Âå ëîõåø ëî áàëüàò: Àò ëè, àò hààõàò Àò ëè, àò ýì óâàò Àò ëè àò hàìåàò, hàìåàò øåíîòàð. Íàâèà áèâãàäåéíó ýò ðåàõ hàêôàðèì Áåôààìîí ëèáåéíó ÿêó hààäàðèì, Åøíà äìàìà ðîãààò Âå êåðåí îð ÿôà, Óëåîðà íèôñàà áåðåãåëü åõåôà. Îä ë¸ òàìó êîëü ïëààèõ… |
| Ðóáðèêè: | ÏÅÑÍÈ |
| Êîììåíòèðîâàòü | « Ïðåä. çàïèñü — Ê äíåâíèêó — Ñëåä. çàïèñü » | Ñòðàíèöû: [1] [Íîâûå] |