ברגע שיגמרו המילים.
כשהגעתי למצב בו הבנתי שאני לא מאמינה לאף אחד, החלטתי להתעסק בעבודה עצמית המתמקדת בשינוי השקפת העולם שלי, אך לאחר כמה ערבים של בדידות ומאות של סיגריות התחלתי להבין שזה לא יוביל אותי לשום מקום, ולמעשה התחלתי לתכנן פעילות שתכוון אותי למקום הנכון או לפחות למוצא בו קיבלתי את ההחלטות הלא נכונות שהיביאו אותי למצב של בדידות מוחלטת.
אני חיה חיי אדם נורמליים (ככה ראוים אותי האנשים) ולא אכפת לי מדבר ומאף אחד מסביבי. כנראה זה קשה להית פסיכולוג של עצמי . אתה מנסה להקל על תוצאות הטיפול בעצמך ובעצם לא פותר את הבעיה שעומדת לפניך.
אני מרגישה תקועה ואני לא מבינה מאיפה זה נפל לי ולא זוכרת מאיזה מקום זה התחיל. אני מרגישה מיוחדת ובודדה, אני מרגישה שאני בחיים לא אצליח להיות בן אדם שפוי למרות שרק אני יודעת על זה ואף אחד מסביב לא קולט שאני חולה מבפנים. אנשים שמתקרבים אלי מדאכים אותי עוד יותר מאשר כשאני לבד. אני דוחה כל נפש חיה אל מחוץ לחיי. אני בחיים לא חשבתי על לפנות לעזרה פסיכיאטרית הרי אני יודעת שהמצב שלי לא ניתן לשיפור.
אני לא יודעת למה אני עושה את זה, אך אני מחפשת את כל האופציות בשביל לקצר את חיי... אני מרגישה מיותרת בעולם הזה. הנפש שלי בוכה, נסערת ואני לא מסוגלת להוצאי דימעה או כל רגש המתאר את המצב האמיתי שלי. אני חסרת רגשות, אין בי אהבה ואין רחמים.
אני יכולה לדרוך על הכל בשביל לקבל שניה של הנאה, אחרי השניה הזאת אני מצטערת בפני עצמי על מעשיי ולאחר שתי שניות אני שוכחת מזה.
לדעתי זה הדבר הכי נכון שיש עלי לעשות - זה לסכם את מצבי הנפשי כל פעם לפני שאני הולכת לישון, לפחות זה יפתור אותי מנידודי שינה כתוצאה ממחשבות שמפריעות לי למות ל-8, 10 שעות.
היום קיבלתי זכות להכיר זקן משוגע צרפתי כמו בעצם כל הצרפתים הזקנים למינהם שמסר לי מסר נדיר שהוא (עכשיו אני הולכת להוסיף חלק משעמם של הרצאה שקיבלתי ממנו למרות שיש אנשים שילמדו מזה, ואלי גם אני אבין את הכתוב מטה כשיגיע הזמן להבין אותו):
הנזק העצום
סיפור זה הוא תוצאה מפרי מחקר חברתי המבוסס בעיקר על דפוסי התנהגות של החברה בה אנו חיים.כאשר המטרה העיקרית היא להביא בפני הקורא את הסיבות ואת הגורמים המובילים אותנו לכישלונות, למעידות, לחוסר הצלחה וגם לאסונות אשר במקרים רבים מסתיימות במות אדם. הזדמן לי לשוחח עם אנשים רבים שבעבר חוו על בשרם מקרים מזעזעים. וכל זה בגלל פיטפוט יתר. צדקו החכמים כשאמרו "המוות היא בידי הלשון", אנו בני אדם, מטבע הדברים, איננו מסוגלים להתאפק ולשמור בבטן איזה אירוע או חוויה מסוימת, זאת משום שאיזה דחף פנימי דוחף אותנו לשתף אנשים אחרים בכל מה שקורה איתנו ובכל מה שעובר עלינו. פעמים רבות הדחף הזה בלטי ניתן לחיסון.
מאז ומתמיד שאלתי את עצמי, אם כל מה שקורה איתנו בחיי יום יום הכרחי למהר ולספר, לידידים, לחברים, לחברות, להורים, לבעלים ונשים, או כך סתם לכל מי שנתקל בדרכינו. לפעמים הנזק העצום שאנו גורמים לעצמינו ולאחרים, הוא עד כדי כך גדול, שאם ידענו מה תהיה התוצאה, היינו חושבים לפני שמספרים לסובבים אותנו כל דבר.
לדעתי כל אדם שיש בו טיפת שכל יכול לדעת ולחשוב באותה צורה, רק מוזר לי למה בן אדם זה מחליט לפרסם את הדברים שידועים לכל העולם, יש כן שתי אפשרויות. או שהוא מושפע ממשהו כל כך חזק שהוא מוצאי את מה ש"כאב" לו החוצה או פשוט קיבל את כל הסיפוק מהחיים ואין לו יותר במה להעסיק את העצמו, שהאופציה השניה היא נראת לי יותר אפשרית, הרי הפרופסור הוא כבר עבר את מחצית מחייו (הרבה יותר ממחצית).
אנשים שבטחתי בהם לאורך הרבה זמן הופכים לאפסים מול הפנים שלי. חלומות שחלמתי עומדים להתגשם, משאלות שביקשתי נשכחו...
כמה זמן צריך להספיק לילדה בת-19 שנפשה תמצא את השקט בו היא תחיי...
האם יש הזדמנות שניה לכל אחד, לכל דבר, אם אפשר להתחיל מחדש את מה שלא הצליח קודם?
באמצע הלילה לשבת מול הים ולהסתכל על השמים, עלילה רומנטית שכל אחד מאיתנו מכיר, אבל המחשבות שעולות בראש בזמן שכל אחד מסתכל על השמיים האלה שונות ורבות כל כך שאולי לא יספיק שבע אלף שנים בשביל לשמוע את כולן.
זה עצוב להתאכזב מהחיים ועדין לחשוב ולהיות מודע לזה שאתה נשאר שפוי. כמו שאמרו לי הרבה אנשים אף אחד לא יעזור לך עד שאת לא תעזרי לעצמך.
ועוד פעם אני מתכוננת לנסיעה...
